אשתו, הרבנית מטילדה ע"ה

שטרנברג אסתר - כמעט מאה - אלול תשע"ב

היה זה מחמם את הלב לראות את כולם כולם מכל שכבות הגיל וגווני הגונים של צאצאיה של סבתא הגדולה כל כך מזדרזים ובאים לאסוף עימהם דברים, זיכרונות, הגיגים ופיסות חיים מחייה של סבתא ומהבל פיה.


המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. רבנית אחת הוסיפה אבלי ציון בירושלים.. כמה פעמים שמענו את המשפט הזה בימים האלה וקשה להפנים.

קשה להתנחם.

מה חשבנו?

אכן חשבנו שאימא-סבתא תחיה לנצח.


הנה רק אתמול מצאנו אותה יושבת במטבחה ושותה כוס קפה ומשבחת את טעמו ופונה לעבודת יומה ומה היא אם לא תפילת שחרית? ופתאום השיבה קפצה והיא יושבת בחדר האוכל בבית האבות וקוראת תהילים בקולי קולות כאילו שכולם חייבים לשמוע ואכן הם גומעים את קולה בשקיקה בלתי נתפסת. פתאום הועברה בדחיפות לבית החולים.


אז מה קורה פה ולמה כל כך מהר?

כאילו שמאה לא עברה והזמן שכח לקפוץ הלאה ופתאום כשנזכר הוא מתפרע ובורח...

אז מה , למה במצבים האלה תמיד אבל תמיד איננו מוכנים?!

ההייתה זו מיתת נשיקה?

מי אנחנו שנפסוק בדברים נשגבים כל כך?

מה שברור הוא שמיתת צדיקים מכפרת.

אז באמת איך זה שזכית אימא/סבתא לנחת שכזו ואריכות ימים מופלגת כל כך?

האם גם את ראית את הנחת הזו כמו שאנחנו ראינו בשבעת הימים הגדולים האלה?


אימא/סבתא החכמה שלנו...


מעולם לא התווכחת עם המציאות. קיבלת את החיים וזרמת עימהם בהשלמה ובתום נשגבים.


רק עכשיו הצלחתי להבין מה הדיר לפעמים שינה מעיניך היפות והעמוקות. על מה שתקת פעמים בזמנים שאולי רצית להגיד משהו.


השלום.. כזו הייתה עבודתך הסמויה הנסתרת והנפלאה כל כך. למתן את הויכוחים להשלים בין הזרמים לרפד את הקוצים. לא יכולת ללכת מעימנו לפני שהשלמת את אמנות החיים המובהקת הזו שלך.


כן... כזו הייתה הדרך לגן העדן היפהפה שלך שם מתחת לכסא הכבוד בחודש אלול בו עת דודים סלולה ובטוחה.


האם נהיה ראויים למלא את משאלות ליבך האציליות? ליבנו תפילה.


תודה לכל המנחמים שבאו ואלה הקטנים שנבצר מהם ועושים את מלאכתם נאמנה מהבית. או כמנהג מן ההר מנחמים בליבם ולומדים ביתר עוז בישיבה או בכיתת הלימוד החדשה.


שנה טובה ומתוקה ויהי רצון שתצטרף אל אמותינו הקדושות ותהא מליצת יושר.



חזרה לכתבו עליה