אשתו, הרבנית מטילדה ע"ה

שטיינר אילנה - זכיתי (מכתב) - אלול תשע"ב

זכיתי, ולא יודעת עבור מה זכיתי להצטרף למשפחה כל כך נפלאה ומיוחדת.


לפעמים בימים של שגרה, של חולין אנחנו לא רואים את הדברים הגדולים. האנשים הגדולים, הדמויות והאמת הגדולה מתחבאת מתחת לשגרה לריצות היומיומיות, לסידורים ולעבודה.


אני יודעת שהפסדתי הרבה בזה שלא ביקרנו מספיק. ותמיד ברגעים כאלו מרגישים את גודל ההחמצה. (תמיד יש תירוצים. המרחק, עומס החיים, הטרדות, הילדים הרכים שבבית)


החמצה, ותחושה של פרידה וסיום. ומנגד, בזמן המועט שישבתי בחברתכם, הבנות , עם הבנות שלכם והכלות, שבאו והלכו, התבהרה בי ההבנה שזאת פרידה אבל גם המשך. כל הסיפורים, והעדויות ששמעתי על האמונה והתפילה והראיה - ההסתכלות הייחודית של החיים שהיו אצל סבתא, ושאר התכונות, טבועים כל כך בכם הבנות, ובכל אחת ואחד מהצאצאים.


ישבתם בחדר גדול וחשוף, קירות לבנים ללא תמונות, רגעים טעונים וכבדים וזיכרונות שעולים, הזמן עצר מלכת, אי בזמן, העולם שבחוץ נעצר ופה בפנים תחושה של חום, של יחד ושל עוצמה מאוד גדולה.


באותם רגעים ממש הרגשתי שכל מה שיש במשפחה הנפלאה הזאת, הכבוד והשאיפה לתורה, הדרך ארץ, הרצון לבנות, ללמוד, להתקדם ולהשפיע על מצב העם השב לארצו. הכל נובע מאותם תכונות נשיות ואציליות, מאותה הענווה וחכמת החיים, שכנראה עוברת אצל הנשים שבמשפחה ויונקת מאותו מקור.


כמה עוצמה מאישה אחת... אשריכם.


שתזכו להמשיך ולהעביר את הדרך המיוחדת הזאת.


ושנזכה להיפגש בשמחות.

 



חזרה לכתבו עליה