אירוע לכבוד 70 שנה לשחרורו מהשבי הירדני
דברי נעמי, הבת הבכורה, באירועהֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
חבוש בבית האסורים מנלן, דכתיב "יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" וכו' יודו לה' חסדו וכו'. מאי מברך, אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים, אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב "וירוממהו בקהל עם" וכו'.
שבעים שנה חלפו מאז יצא אבא/סבא, מבית האסורים, בשבי ירדן שהיה שרוי בו במשך תשעה חדשים. אנו, צאצאיו, התאספנו כאן הערב להודות לה' אלקינו על חסדו ועל נפלאותיו, ופחד ורחב לבבינו על שזכינו, ונמצאים כאן כבר ארבעה ואף חמישה דורות למשפחת מן-ההר.
נתבקשתי לשאת דברים לכבוד המאורע. בעודי חושבת מה לומר מצאתי דברים שכתבתי במלאת שנה לפטירתו. הדברים מתאימים גם לערב זה והרי הם בשינויים קלים.
ניסיתי לתאר את הבית בו גדלנו, את דרך החינוך שספגנו, מאבא ומאמא זכרם לברכה.
זוכרת אני את עצמי, מאז היותי ילדה קטנה, מאז שאני זוכרת את עצמי בכלל, הולכת אתך יד ביד ברחוב, לבית הספר, מבית הספר, ואתה כל הזמן מדבר אלי, מלמד אותי, מדריך ומחנך. על ידי סיפורים, על ידי פסוקים, קטעים מהתפילות, מהתנ"ך, מחז"ל, ואמרות של עצמך.
"שמע ישראל..." "והיה אם שמוע..." הסיפורים על יעקב אבינו, על שנים עשר בניו, על מכירת יוסף. מעשה יעקב ועשו, שמשון הגיבור, אליהו הנביא, אלישע, יונה, ועוד ועוד. סיפורי חז"ל, הלל הזקן, חוני המעגל. אלה היו סיפורי הילדות שלנו. היית מציג לפנינו, בצורה חיה ומעניינת וכך חינכת אותנו.
כמו כן אמירותיך: 'לעולם אל תוציאי דבר שקר מן הפה', והיית מצטט: "לימדו לשונם לדבר שקר, העווה נלאו". 'אף פעם אל תכניסי דבר מאכל לפיך בלי שתברכי'. וכמובן שיננת לי את כל ברכות הנהנין, כולל הברכות על הרעם, הברק והקשת. וגם על הבשמים, על ריח הפירות, ועל כל דבר.
'לא לקום מן השולחן לפני ברכת המזון'. היתה לך רשימה של מילים 'לא יפות' שאין מוציאים מן הפה. כשרבנו קצת, האחיות, היית משדל אותנו להבליג ולא להחזיר, ומצטט את הפסוק: "תולה ארץ על בלימה" – אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. 'קבל את האמת ממי שאמרה', היית חוזר ואומר לנו פעמים רבות. לימדתם אותנו, אתה ואמא ז"ל, לחיות בפשטות, בצניעות, לא הצטרכתם כלום לעצמכם, תמיד דאגתם לזולת. "מה אדם צריך?" – היית שואל – "מיטה, ושולחן וכיסא ומנורה", כנאמר אצל הנביא אלישע. שמעתי פעם אחת מאחיותי אומרת לבתה לפני נישואיה: 'כשאני התחתנתי היה לי דבר אחד הכי חשוב, לא הייתי צריכה כלום'. זה היה החינוך שלכם.
בניתם לנו בית קטן, צנוע, בלי הרבה דברים, אך מלא חום ואהבה.
כשגדלתי, אחרי גיל בת מצוה, דיברת איתי תמיד על יראת שמים, על תורה, על בית של תורה, על כך שצריך להתחתן רק עם בן תורה. אני עדיין שומעת אותך אומר לי בהזדמנויות אין ספור 'אין בית אמיתי אחר אלא בית של תורה'. וברוך השם שזכיתי להבין את דבריך אלה בבוא העת.
המילה גאווה היתה מחוץ לתחום. היה אסור להשתמש במילה זו ובנגזרותיה. תמיד אמרת שגאווה היא תכונה של אומות העולם. יהודי צריך להיות ענו. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
הרגלת אותנו לבקר את הסבתות (דבר שכמובן אהבנו) באופן קבוע, ולעזור להן כשצריך. לחשוב על אחרים ולאו דוקא על עצמנו, ואתה ואמא הייתם תמיד דוגמא וסמל לכך.
גם אחרי שהקמנו בתים, המשכתם, אבא ואמא לעמוד לצידינו, לעזור, ללמד, להדריך. למרות שהיינו "מוכשרות", "מלומדות", "בעלות מקצוע", לימדתם אותנו שהתפקיד החשוב ביותר הוא לדאוג לבית, לבעל ולילדים. אחר כך באים כל הדברים האחרים.
וכמובן שבימים הקשים ביותר שלנו, לאחר פטירתו של אבי משפחתנו, משפחת כהן, אתם אבא ואמא לא עזבתם אותנו אף לרגע. עזרתם בכל. עודדתם אותי, תמכתם בי, ובעיקר התמסרתם לגידול הילדים ולחינוכם.
הייתם איתנו בשבתות ובחגים. אתה אבא הגעת אלינו יום יום. לקחת את הבנים לתפילות. למדת איתם. השקעת בהם ללא גבול. ביום ההלוויה שלך אמרה לי מירי: "בלי סבא וסבתא לא היינו מצליחים לעבור את הימים ההם".
עודדתם אותי מאד בזמן נישואי השניים, ותמכתם בנו בהקמת ביתנו זה. התבעתם את חותמכם על המשפחה החדשה שהקמנו. תודה לכם אבא ואמא. תודה על ההדרכה לחיים. על האהבה, על התמיכה, על העידוד והחיזוק. על ההבנה מתי צריך אתכם ועל כך שהייתם שם תמיד. חבל על דאבדין ואין משתכחין.
אבא ואמא היו תמיד סלע איתן. ידעו איך לחזק, מה לומר ומה לעשות בכל מצב. במלחמה, כשהפחד גבר ללא נשוא, והעזנו להגיד "אני מפחדת" היה אבא לוקח אותי ואת פועה, אוחז בידינו, ואומר "בואו נתפלל: ואומר בקול רם ובביטחון את התפילה " שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּיגֵם: תִּרְדּוֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהֹוה:
והיינו נרגעות לזמן מה.
לפני מלחמת ששת הימים, בימי הכוננות, הלכתי יום אחד לבקר את ההורים הרחובות היו שוממים, היה גיוס כללי. האנשים התהלכו קדורנית חוששים מהמלחמה הצפויה. המלחמה הקודמת, מלחמת השחרור זכורה להם על כל מוראותיה. "אמנם הפעם כבר יש מדינה, וצבא – אמרתי בלבי – אך עדיין זקוקים אנו לרחמי שמים מרובים כדי להצליח במלחמה".
כשהגעתי עם הילדים קידם אבא את פני ב"שלום" שמח. "לשמחה מה זו עושה"?! חשבתי בפליאה, ואבא אמר: "ליום ההולדת שלך (החל כידוע לרבים מכם בכ"ז באייר), תקבלי מתנה גדולה מאד".
"יום הולדת...מתנה...? – אמרתי בלבי – מה פתאום? (בימים ההם לא חגגו כל יום הולדת, רק בגיל שתים עשרה עשו לי מסיבת בת מצווה קטנה לחברות הכיתה). ואבא המשיך: "ליום ההולדת שלך תקבלי מתנה גדולה מאד, תקבלי בחזרה את העיר העתיקה. ואת הכותל.
נדהמתי. העיר העתיקה... הכותל... חולם חלומות הוא אבא שלי.
וכשכעבור ימים אחדים, בהיותי במקלט עם ילדי בחברת עוד שכנים, הגיעה הבשורה הלא תאומן על כיבוש העיר העתיקה. אכן קיבלתי את מתנתי.
עתה הבנתי שאבי אינו חולם חלומות אלא בעל חזון, ויודע לצפות את העתיד להתרחש. ולשאלתי כעבור שנים: איך ידעת? ענה: הרי זה היה מובן מאליו.
בערב פסח האחרון של אבא, (כחצי שנה לפני פטירתו), לאחר שגמרתי את ההכנות האחרונות לחג, נסעתי לבית ההורים לאחל להם "חג שמח", וכמובן לראות מה שלום אבא (שמצב בריאותו כבר היה ירוד). אבא שכב בסלון על הספה ונאנח. מדי פעם הסתכל סביבו, ראה את השולחן שהיה כבר ערוך, ושאל אותי מה הולך להיות פה. עניתי לו שעכשיו ערב פסח ועוד מעט יהיה ליל הסדר. אבא נאנח ושקע בנימנום. כך היה מספר פעמים. ואז אבא התעורר, ראה אותי ואמר לי: 'צריך להתחזק ביראת שמים. תגידי לכל הצאצאים שלך שיתחזקו ביראת שמים'. אבא חזר להתנמנם. לאחר זמן התעורר שוב וחזר על הדברים: תגידי לכל הצאצאים שלך שצריך להתחזק ביראת שמים'. ושוב התנמנם. דבר זה חזר מספר פעמים. היה קשה לי ללכת לביתי. הרגשתי שאבא נפרד ממני.
(לאחר מכן שמעתי שאבא התחזק וערך סדר לתפארת כמימים ימימה ומשפחת אחי הרב חיים שליט"א זכתה להיות איתם בפסח האחרון של אבא).
כל זאת סיפרתי לכם צאצאי היקרים, וכל צאצאיו של אבינו היקר. שכל מה שעמד לנגד עיניו היה התחזקות (של עצמו ושל זולתו) בתורה וביראת שמים. אלו כמעט דבריו האחרונים של סבא אל כולנו: 'התחזקו ביראת שמים'.
וגם אנו כולנו, הבה ונקיים את דבריו אלו: 'נתחזק ביראת שמים'.
ואסיים בתפילה לגאולה השלמה שאבא כל כך ציפה לה, ולבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.