אשתו, הרבנית מטילדה ע"ה
איתן אילה (לבית שטיינר) - דברים לזכרה, ח' אלול תשע"ג
דברים ליום השנה הראשון
בלילה בחלומי ראיתי את סבתא.... בלילה שלפני חופת בני ראיתי אותה, והיא כולה אור ופניה מאירות אלי, ועיניה הטובות מביטות אל תוך עיניי. ושמעתי את קולה המרגיע, המתנגן במנגינת הדיבור האופיינית לה- "המנגינה של סבתא מטילדה" כך קוראים לה ילדיי.
וידעתי! היא איתי, איתי כל הזמן. איתי מתחת לחופה, ברגעים שתמיד התרגשתי במיוחד לראות אותה.
סבתא שלנו היקרה, לא יאומן שכבר שנה עברה מאז נתבקשת לישיבה של מעלה, שנה שאת שם בגן עדן, ממשיכה להתפלל עלינו.
"אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך"- כך היית את, סבתא הנפלאה שלנו, יושבת תמיד בירכתי ביתך, ושולחת פארותייך וענפייך הרחק הרחק. נוף רחב לה לגפן זו, והעלים והפירות כולם יונקים ממנה ומשורשיה העמוקים, הספונים בירכתי הבית, ביתם של סבא וסבתא שלנו.
"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" כשרואים את כל הצאצאים הרבים שכולם נקבצו ובאו לך הולכים אחר מיטתה של סבתא, רובם ככולם מאמינים בני מאמינים, שומרים ומכבדים את התורה ומצוותיה, משתאים כולם: מהו הסוד הגדול העומד מאחורי מפעל החיים הזה, האימפריה הזאת?
ותמונות תמונות צפות ועולות בזיכרוני... אני זוכרת אותך כשאני ילדה קטנה- יושבת מתחת למגהץ ואת מגהצת ומגהצת את המכפלות, ובינתיים מספרת לי סיפורים ומתעניינת בחיי- בגובה העיניים תמיד.
וזוכרת אני את ימי תחילת העונה, כשהיינו מגיעות ליום תפירה וכיף לסבתא יחד עם אימא, והייתן תופרות לנו בגדים לכל העונה. לימדת אותנו שאפשר לטפח את היופי תוך שמירה מוחלטת על כללי הצניעות... וכמובן היינו משחקים ומשתוללים, ומקבלים שוקולד ועוגת שמרים נפלאה שנשארה משבת...
וזוכרת איך באתי כלה צעירה ומסמיקה לסבא וסבתא להכיר לכם את החתן הטרי... ואיך באנו אלייך תמיד לקבל עצות נבונות ומעשיות בחינוך ובגידול הילדים.
כשסבא ע"ה זצ"ל חלה כולך היית מסירות ודאגה ולא ויתרת על קוצו של יוד בטיפול בו. ובמיוחד אני זוכרת שדאגת שיתפלל במניין, שיהיה מי שיניח לו תפילין, שיבוא מישהו ללמוד ולדבר איתו בדברי תורה. כל פעם שהגעתי אליכם למדתי כמה ערך יש לכל מילה של תפילה וקדושה.
גם במצבים בהם הגוף כבר בקושי מתפקד. אחרי שסבא זצ"ל נפטר, כולנו דאגנו- איך תחזיקי מעמד בלעדיו? הלא סביבו ובצילו היו חייך? אבל את- כצוק איתן ובאמונה גדולה- לימדת אותנו איך חיים חיים של תורה אמיתית. בפשטות, בענווה ובצניעות המשכת להנהיג את משפחתנו ביד רמה.
היינו כולנו עולים אלייך לרגל- הילדים, הנכדים והנינים. כ-3 חודשים לאחר פטירת סבא הענקת לבננו הבכור יהודה שנכנס למצוות את התפילין של סבא. סבא. באנו אלייך עם יהודה, ואת בירכת אותו בהתרגשות רבה כשהוא עטור בתפילין של סבא זצ"ל.
וברגעי הכאב הגדולים... לא אשכח את זעקתך שזעקת אחר מיטתה של יהודית ע"ה, בתך האהובה שעלתה בסערה השמימה. הכאב היה כה עצום שלא האמנו שתחזיקי מעמד. אבל את לימדת אותנו מהי אם יהודיה אמיתית. התנערת מעפר, קמת, לבשת בגדי תפארתך, זקפת ראש וקומה, ולא נתת לאף אחד סביבך לשאול ולהרהר אחר מידותיו של מי שאמר והיה העולם. אני זוכרת שבחוש ההומור הדק שלך אפילו העלית על פנינו חיוך כשבאנו לנחם בשבעה....
סבתא אהובה וחכמה! כמה אהבנו להתייעץ איתך, ואת היית בקיאה כ"כ בכל הוויות העולם, בכל תחום ותחום, הכרת את כל בתי הספר, תלמודי התורה, הישיבות והאולפנות. היית בקיאה בכל הנעשה בעולם, אהבת תורה וחוכמה. ללמוד איתך- הייתה חוויה. אחרי שיהודית נפטרה התארגן שיעור לעילוי נשמתה ע"י נשות המשפחה אצלך בבית. היה לך חשוב מאוד להשתתף בשיעור ולא להפסיד אף מילה. בשיעור השתתפו הרבה מבנות משפחתנו, וכך יכולנו גם להכיר ולהיות בקשר עם בנות דודותינו ואיתך. כמובן שלפני השיעור ואחריו התגלגלה לה שיחת נשים, כשאת במרכז, מתעניינת ומלמדת אותנו אמרות ועצות מחכימות. הילדים גם הם כ"כ אהבו לבוא אלייך, תמיד קיבלת אותנו בחיוך ובמאור פנים, הקשבת לכל ילד וילד. עד שנותייך האחרונות זכרת את השמות של כולם, איפה הם גרים ולומדים, וידעת להשיא עצות נבונות של "חנוך לנער ע"פ דרכו." כמה היה שמח לבקר אותך בחול המועד, ובפורים להביא לך משלוח מנות... התייחסת לתחפושות של כולם והתעניינת מי תפר והכין אותן.
ומעל לכל- המסירות שלך להשתתף בשמחות של כולנו הייתה לשם דבר. כמעט לא הייתה שמחה שפיספסת.
ובמיוחד מסרת את נפשך- בתפילות ובמעשים- לדאוג לכולם שיתחתנו ויקימו בית. ואלה שהתעכבו- זכו ממך לקורטוב של מוסר. כשאני התבגרתי וגבהתי- גערת בי בחיבה- "תפסיקי כבר לגבוה, איך תמצאי חתן"?!
לשונך הייתה חדה וחוש ההומור- ירושלמי חריף.
פעם כשהייתי אצלך באו לצלם אותך לסרט היסטורי. הצלמים לא היו חובשי כיפה, ואת- בלי להתבלבל- אמרת להם- למה אתם בלי כיפה? אתם לא יהודים? אבל הכול בהומור ובאהבה כזאת, שהם לא יכלו שלא לחייך...
לחתונה של צופיה בתי לפני שנתיים אמרת שלא תוכלי לבוא, הרי יום לפני התחתנה ציפורה....
והנה אני, עומדת ומחזיקה את הנר ליד בתי שעומדים להוליכה לחופה, ופתאום- אינני מאמינה למראה עיניי- היינו כחולמים! סבתא על כיסא הגלגלים שלה, מחייכת ומושיטה זרועותיה אלי! היא באה נחושה כתמיד- להיות איתי בשמחתי הגדולה, ועיניי מלאו דמעות של שמחה והודיה...
זכיתי להיות איתך לא מעט בחודשים האחרונים לחייך כשהיית במעון הורים. חוויה מיוחדת של קרבה, כשאנו אומרות יחד תהילים, מילה במילה קראנו ביחד, וכל חדר האוכל הקשיב. ניגש אלי אחד המבקרים, יהודי מבוגר, ואומר לי: סבתא שלך- כשהיא מתפללת, היא בוקעת את כול הרקיעים, ממנה אפשר ללמוד מהי תפילה! תמיד כשבאתי אלייך הכרת אותי ומרחוק קראת: אילה!! ופנייך האירו אלי.. הייתי נפרדת ממך רק לאחר שכבר הלכת לישון וקראנו יחד קריאת שמע.
כשהייתי הולכת הביתה, היו המחשבות מתרוצצות בי. חשבתי הרבה על מהות האדם וחייו, איזו זכות יש לי שעדיין סבתא שלי בחיים, וכמה היא נדירה ומיוחדת במינה. אחת המחשבות שליוותה אותי הייתה, שכשאדם מגיע לגיל מופלג כל-כך, והגוף כבר בקושי מתפקד, אז דווקא הנשמה בוקעת ומאירה, מעבר לגבולות הזמן והמקום. וניתן אז לראות- מה בעצם העסיק את האדם הזה, מה מרגש אותו, מה נשאר בהכרתו המתערפלת לעיתים.
פעם באתי אלייך בשעת ארוחת הערב ומצאתי אותך מתפללת שחרית. ניסיתי להגיד לך- לא, סבתא, עכשיו ערבית! ולהפוך לך את הדף, אך ללא הועיל. ואת אמרת- כ"כ בהדגשה: "ברוך - אתה - ד'... יוצר אור - ובורא חושך, - עושה שלום - ובורא את ה-כל"! והבטת אלי במבט מחנך ומלמד כזה.
חושבתני שאף אחד לא שם לב למשמעות המילים כמו ששמתי אני לב באותם רגעים...
ובימי חייך האחרונים- אמרתי תהילים לידך- ואת ממלמלת איתי ומחייכת אלי כל הזמן...
לפני שבוע וקצת, בלילה שלפני חופת בני, ראיתי את סבתא, ופניה מאירות אלי.
וידעתי - היא מתפללת על כולנו תחת כיסא הכבוד...
חזרה לכתבו עליה