אירוע לכבוד 70 שנה לשחרורו מהשבי הירדני
כשאני עומד כאן מולכם, מול המשפחה הרחבה, וחושב לעצמי מה היה אומר אבא-סבא במעמד כזה – אני בטוח שהוא היה מצטט איזה פסוק של גאולה מנבואת ישעיהו. לדעתי, הוא היה מצטט: "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". כמה משמח לראות את כולם וכמה מתרחב הלב בשיר תודה לבורא עולם.
קשה לי מאד לצמצם דברים על סבא בדקות הספורות הבאות. לכן, אתמקד בנושאים בודדים שבהם עסקתי איתו מקרוב. אקדים ואומר, שלא סידרתי את דברי לפי סדר כרונולוגי של התרחשותם ואף לא לפי סדר של חשיבותם.
מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "מידות ראי"ה" כותב על היחס שבין מידת היראה ומידת הפחדנות. וכך הוא כותב על היראה:
- יראת ד' היא החכמה היותר עמוקה... והיא נותנת את היסוד העמקני לכל מדע וכל תורה, בין בקודש בין בחול.
- המושג של יראת ד' הוא מוסיף עז וגבורה בנפש האדם המבין אותה בטהרתה, היא עושה את החיים מלאים ענין ושאיפות גדולות.
וכנגדה הוא כותב על הפחדנות:
- הפחדנות ומורך הלב היא מדה מגונה והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד'.
- הפחדנות היא יראה רעה והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית ע"י תערובתה, ע"כ צריכין להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב,
- הפחדים הם פתיות גמורה, אין לאדם לפחוד כלל כי-אם להיזהר, [כי] יותר שהוא פוחד הוא נופל, ...על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד.
דומני שדברים אלו מאפיינים כמה מהתכונות הבסיסיות של סבא זצ"ל. לכל אורך ימי חייו ובכל המגוון העצום של פעולותיו – הכל היה בנוי על יראת ה' בכל עומקה וגודלה מצד אחד, ועל גבורה והעזה עצומה מאידך.
אגע בשני תחומים עיקריים, בחינוך ובדיני צבא ומלחמה.
בתחום החינוך:
סבא היה מורה בנשמתו ממש. האמת בערה בו. גם כשהיה צריך לצאת נגד מוסכמות. הוא ראה לפניו את מי שהיה צריך להדריך ולכוון, ולימד ויעץ לכל אחד לפי הראוי והמתאים לו.
כך קבלתי ממנו כמה "עצות זהב" שליוו אותי עשרות שנים רבות.
א. כשהתחלתי ללמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" הפתיע אותי סבא ואמר לי: "אם אתה רוצה להיות מורה ולהצליח ללמד כראוי – אתה חייב ללמד גם בחינוך היסודי. רק דרך השאלות התמימות והפשוטות של הילדים, תוכל ללמוד עד כמה אתה צריך להכיר ולדעת את ה'חומר' שאתה מלמד, ועד כמה אתה צריך להסביר. כך תוכל לראות וללמוד בעצם מה נקראת 'הבנה' ולכוון אליה את ההסברים, השאלות המכוונות ואת שעורי הבית שאתה נותן לתלמידיך".
כך לימדתי גמרא במשך שנתיים, בכיתה ה' בבית ספר "דוגמא", וראיתי בזה ברכה מרובה. "ומתלמידי יותר מכלם".
ב. בשלב מאוחר יותר, הציע לי סבא – בניגוד לכל המקובל בהכשרת המורים – להימנע מלכתוב לעצמי מערכי שיעורים מפורטים. הוא ראה שאני מקדיש לזה הרבה זמן מחד, ושאני יכול לגוון את החומר שאלמד מאידך. היתה זו הצעה חכמה מאד עבורי. כי היא אפשרה לי ללמד שלוש ואף ארבע כיתות במקביל בלי להשתעמם. כי אם הייתי כותב מערכי שיעור מפורטים, הייתי למעשה משועבד להם בלי יכולת גיוון והתחדשות. אבל לפי עצתו יכולתי ללמד את אותו חומר בדרך שונה בכל כיתה.
[למי ששלט פחות בחומר או למי שלא היה לו זמן לחשוב על גיוון בהוראה, הוא המליץ, כמובן, להתאמץ ולהכין שיעורים טובים ולרשום לעצמו מערכים מפורטים ולהיעזר בהם בפעמים הבאות].
ג. הוא יעץ לי – וגם זה בניגוד למוסכמות – לא ללמד איך ללמוד, אלא ללמד את החומר עצמו. לדעתו, רק מתוך לימוד כזה אפשר ללמוד איך ללמוד. קיצורי הדרך המכוונים לעקוף את העמל בתורה ואת יגיעת הלימוד, לא יכולים להצליח.
והוא כל כך צדק בכך.
מנסיונו האישי סבא הכיר היטב את מערכת החינוך, בכל שכבות הגיל, כולל את מערכת הכשרת המורים. כשפרשנו לפניו את התכנית להקים מוסד להכשרת מורים, בחורי ישיבה, למקצועות הקודש "מרחבים" - עם דגש כבד על הוראת תנ"ך ומחשבת ישראל – אמונה, הוא התלהב מאד, והציע לסייע בהכנת תכניות לימודים מתאימות ואף ללמד בעצמו. הוא אמר וחזר ואמר כי לימוד התנ"ך מרחיב את הדעת ובעיקר בונה יראת שמים אמיתית.
החיבור לחז"ל היה בעיניו יסוד היסודות של הלימוד. שילוב מלא ואף איחוי גמור בין תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, היה בעיניו הכרחי, כדי ליצור תורה שלימה. "אין לימוד תורה [חומש] בלי רש"י"! כך נהג לשנן לכולנו. בשיעוריו הוא יצר חיבורים מופלאים בין תורה שבכתב לבין תורה שבע"פ, אפילו ובעיקר בהיבטים הלכתיים בפרקים סיפוריים ואף בדברי רש"י בקטעים שאינם הלכתיים ביסודם.
זאת ועוד. השיעורים של סבא, כולם, היו בעצם מסכת ארוכה של שיעורי חינוך. הוא היה מקפיד מאד להתחיל את השיעור בדיוק בזמן. לפעמים – למיגדר מילתא – הוא לא איפשר למאחרים להיכנס לשיעור. הוא היה מעיר לכל מי שהיה מגיע לשיעור בלי ספר, במיוחד בשיעורי "מרחבים" שבהם היה צריך להשתמש במקראות גדולות. "אתה בודאי יודע את רש"י ואת רמב"ן בעל פה" – היה מעיר באירוניה לתלמיד שלא הביא לשיעור מקראות גדולות. או: "איך אתה מעז להירדם בשיעור? אתה מאלץ אותי לחזור על מה שלימדתי ואתה גוזל מזמנם של התלמידים המקשיבים!" או: "אתה גורם לי לקבל שכר שלא מגיע לי! שהרי בגללך לא לימדתי עד שהתיישבת במקומך, וגם הצורך לחזור לפניך על הדברים, גזל ממני זמן שלא מגיע לי תשלום על זה" – כך היה אומר.
סבא סיפר לי כמה פעמים סיפור אחד וחזר עליו לפני פעמים רבות. הוא סיפר על תלמיד בתיכון שנתפס על ידי סבא בהעתקה במבחן. סבא הזהיר את הבחור, אך הוא נתפס שוב כשהוא מעתיק במבחן. סבא פנה למנהל ודרש ממנו להוציא את התלמיד מבית הספר. התלמיד היה ממשפחה חשובה ומכובדת בציונות הדתית ומר פינצ'ובר מנהל בית הספר סירב וניסה לשכנע את סבא לוותר על דרישתו. סבא התעקש "או הוא או אני" אמר.
כאמור, את הסיפור הזה שמעתי מסבא כמה וכמה פעמים. פעם אחת לא יכולתי להתאפק והעזתי ושאלתי את סבא מדוע הוא חוזר על הסיפור כל-כך הרבה פעמים? למה אני צריך לדעת בדיוק את כל הפרטים? מה זה חשוב כל-כך?! תשובתו של סבא היתה נחרצת: "אם הוא היה מקבל תעודה על יסוד 'הצלחותיו' בהעתקות – כל פרוטה שהיה מקבל על כך, היא גזל גמור! גזל שלא ניתן להישבון! הצלתי אותו מעוון שהיה מתמשך עליו כל ימי חייו"! והוסיף: "אני בטוח שכשאגיע לעולם האמת הוא ייצא לקראתי לקבל את פני בתודה גדולה". זו היתה התפיסה שסבא רצה להנחיל לנו בגישתנו לעסוק בחינוך ובהוראה.
ואני התפעלתי מאד – כמה אומץ וגבורה הוא היה צריך כדי לעמוד בלחצים הכבדים של מנהל התיכון ושל ההנהלה באותם הימים!
התחום השני שבו עמדתי עם סבא בקשרים הדוקים מאד היה בעניינים של דיני צבא ומלחמה.
סבא ראה בספר זה את אחת מגולות הכותרת של עשייתו. הוא טען שהספר הזה פרץ דרך לרבים להכין עצמם מבחינה הלכתית ורוחנית לקראת השירות הצבאי, והביא אותם ליישם את הדברים בחיי המעשה בצה"ל, בעת שלום ובעתות של מתיחות ואף במלחמה. הוא השווה את "דיני צבא ומלחמה" למפעלו המבורך של הרב פינחס קהתי בפירוש המשנה ובהנגשתה לציבור הרחב.
גם בענין זה, היתה דרושה גבורה גדולה והליכה בלתי מתפשרת עם האמת הפנימית שלו, בצד 'כתפיים רחבות ואמיצות' כדי להוציא לפועל את הרעיון של הכנת הספר ההלכתי "דיני צבא ומלחמה" ואת הפצתו ברבים.
באותם ימים היה הגר"ש גורן הרב הראשי לצה"ל. הוא עסק בפסיקה לצה"ל שהגיעה בעיקר לקצינים הבכירים, אבל החייל הפשוט לא קבל כמעט שום הנחיות ושום הדרכה מעשית כיצד לנהוג במציאות המסובכת של חיי הצבא. בעצם כל המבנה של הרבנות הצבאית היה שונה לגמרי מהנהוג היום. בצה"ל כולו היו 7-8 רבנים פיקודיים וחייליים וכן כ-5 רבני מחוזות. כל השאר היו קציני דת שאינם רבנים. כך שלמעשה, הרבנות היתה די מנותקת מהשטח, חוץ מהגר"ש גורן בעצמו.
סבא ידע את הבעיות מתוך היכרות אישית עמהן בזמן מלחמת השחרור והליכתו לשבי בירדן, ומתוך שאלות רבות שנשאל בענייני צבא בעיקר מבני קהילתו בבית וגן. כששמע ממני על הרעיון לכתיבת הספר, הוא 'נדלק' ודחף והאיץ כל הזמן להקדים ולבצע ולהוציא את הספר לאור.
באותו זמן הוא סיפר לי, כי עד היום הוא מתרגש לראות חיל במדים. אבל כשחזר מהשבי, אם היה רואה חיל במדים הוא היה ממש 'נדבק' אליו והולך אחריו עד שהיה נעלם מעיניו. ועוד סיפר, שבאותו זמן הוא ניסה להתקבל כרב צבאי, אך לא הצליח בכך. כך שכל הנושא של דיני צבא ומלחמה היה מאד קרוב לליבו.
אספר שלוש אנקדוטות הקשורות לענין:
1. בחודש אלול תשכ"ט הייתי בשרות מילואים בבקעת הירדן. היתה זאת תקופת המרדפים. כמעט כל לילה היו נסיונות חדירה שכללו ירי והנחת מטענים. באחת השבתות, נמצאה פרצה בגדר המערכת וסימנים ברורים להטמנת מוקש על ציר המערכת. פעלנו לפי הנהלים; חבלן עקר את המוקשים מהציר והמתין, כנדרש, כמה זמן כדי לוודא שאין מלכוד. כשתם הזמן הוא התקרב אל "סנדוויץ'" המוקשים וכשהגיע אליהם אירע פיצוץ. המראה היה זוועתי. לא ידעתי מה עושים, הן שבת היום! מה מותר ומה אסור לעשות? כבר אין היתר של פיקוח נפש! אבל הכרת פני חברי החיילים המזועזעים אמרה הכל. כשחזרתי הביתה ספרתי על כך לסבא.
סבא היה נחרץ בדעתו במקרה כזה, להתיר לעשות גם מלאכות דאורייתא. בהכירו את נפש החיילים הוא סבר, שהידיעה של כל חיל שאם חלילה ייפגע ייעשה הכל להצילו ואף להביאו לקבר ישראל, תשמור על מורל הלוחמים ויש בזה ממש משום פיקוח נפש.
אכן, גם הגרש"ז אוירבך הורה לנו לנהוג כך מאותו טעם.
2. במסגרת הדיונים על דיני צבא ומלחמה, סקרנו את נהלי העבודה במרפאה הצבאית, והגענו למסקנה שיש להימנע מלרשום ביומן המרפאה בשבת, תלונות וטיפולים על דברים פעוטים, כגון שלפלוני נעשתה חבישה באצבע. או שפלוני קבל כדור נגד שלשול וכדומה. עמדנו אז בקשר בענין זה עם רופא שבאותו זמן היה רופא צבאי. והנה הוא מתקשר במוצאי שבת ומבקש למחוק את הסעיף הנזכר. מתברר כי באותה שבת רשמו ביומן המרפאה 2-3 תלונות על שלשולים. החובש בדק ומצא כי התלונות היו של חיילים שיצאו לשמירות לפני חבריהם. הוא בדק יותר את הדברים ומצא כי הטבח שם במרק אבקה לשטיפת כלים המכילה בריום במקום מלח. כחצי שעה לאחר מכן נקרא גדוד השריון לצאת בדחיפות לפעילות מבצעית, ואילו לא היו מגלים זאת בזמן – הגדוד כולו היה מנוטרל ע"י שלשול חריף.
סבא כמובן קבל את הבקשה ושינינו את ההוראה, אך הצטער שלא חשב על אפשרות כזאת מראש.
3. בחורף תש"ל נקראתי בצו 8 לשירות מילואים בתעלה. הימים היו ימי מלחמת ההתשה הקשה עם המצרים. ספגנו אבידות רבות מאד כמעט בכל יום, בעיקר מהפגזות כבדות. גם הקומנדו המצרי היה חודר בלילות אל המוצבים הנטושים ועושה בהם כבתוך שלו. באחד מלילות השבת יצאנו 14 חיילים בסיור אלים בין המוצבים, דרוכים ומוכנים להיתקל בקומנדו המצרי. הייתי אמצעי בחוד של הכח. אחרי הליכה של כשעתיים, הרגשתי שאני דורך על גבשושיות נוקשות תחת החול הרך. אחרי זמן קצר נעצרנו בפתאומיות כשגילינו מוקשים חשופים בדיונה שעליה צעדנו. התברר לנו שנכנסנו לתוך שדה מוקשים. לא היו לנו מגלי מוקשים, ונאלצנו לצאת מהשטח תוך חיפוש נתיב נקי ממוקשים ע"י בדיקה ידנית עם דקר. הדבר נמשך כמה שעות בדממה מוחלטת ותוך כדי מוכנות להיתקלות. ב"ה נחלצנו בשלום.
לשבת שלאחריה הגעתי לחופשה. לא רציתי להדאיג ולכן לא ספרתי לאף אחד על מה שעבר עלי בשבת הקודמת. רק שאלתי את סבא שאלה תיאורטית: אם מישהו נמצא בסכנה חמורה ונקלע לסכנה גדולה יותר ויצא מהסכנה הגדולה וחזר לסכנה הפחותה ממנה, מתי יברך הגומל – מיד כשיצא מהסכנה הגדולה, למרות שנשאר עדיין בסכנה חמורה, או שיברך רק כשיצא מהסכנה לחלוטין?
תשובתו של סבא הפתיעה אותי מאד. "באיזה שעה נכנסת לסכנה" שאל. ניסיתי להיתמם כלא מבין את כוונתו. אבל סבא בשלו: "מתי נכנסת לסכנה בליל שבת ומתי יצאת ממנה?" הוסיף לשאול. ראיתי שאינני יכול להתחמק מלהשיב. ואז סיפר שבליל שבת שעבר הלך לישון מוקדם, כדרכו. אבל, שלא כדרכו, הוא לא הצליח להירדם. הוא קם וניסה ללמוד. כשראה שגם זה לא מצליח לו, הוא התחיל לומר תהילים. אחרי שגמר את כל התהילים, חזר למיטתו ומשלא הצליח שוב להירדם, חזר ואמר שוב את כל ספר תהילים. רק אז, בסוף הלילה, חזר לישון והצליח להירדם. בדיקת השעות הדהימה אותנו: סבא התחיל לומר תהילים סמוך לזמן שנכנסנו בלי ידיעה לשדה המוקשים, הוא אמר תהילים בפעם השניה בדיוק בזמן שבו עמלנו לצאת מהשטח בשלום.
סבא ממש נבהל מעצמו, ותמה כיצד זיכוהו מהשמים להרגיש בזמן אמת את הסכנה שבה הייתי – בלי לדעת בדיוק מה קורה.
חושבני, שסבא שתמיד ראה את פעמי המשיח בכל מאורעות הימים, היה שמח לראות את כל המשפחה הרחבה שהתכנסה כאן והיה בודאי בוחר פסוקים מישעיהו כדי לבטא את גודל שמחתו בראותו את ילדיו והיה שואל בשמחה "מי ילד לי את כל אלה", ופחד ורחב לבבו.
יתן ה' ונזכה כולנו וצאצאינו – צאצאיו ללכת בדרכיו וניתן שבח לבוראנו על הצלתו ועל פדות נפשו היום לפני שבעים שנה.